הם הבינו שם שמדובר בהתקפים מורכבים-חלקית (complex-partial), שזה כן אפילפסיה (!!!), ושאני מועמדת טובה לניתוח ראש. הייתי בשמיים שגילו לי את זה, אבל הזהירו אותי שמטרת הניתוח היא להוריד את הכמות, התדירות, והאינטנסיביות של ההתקפים, ולא לצפות להיפטר מהם לגמרי.

בגיל 16 נכנסתי לניתוח הראשון בתהליך של שני ניתוחים בשבוע אחד. מטרת הניתוח הראשון הייתה להניח על המוח רשת אלקטרודות כדי למפות ולאתר בדייקנות את המקור הפיזי של ההתקפים. אם ניתן לנתח את מקום הנדרש בלי לסכן אזורים אחרים אז יתקיים הניתוח השני והאמיתי ביום ה׳ של אותו שבוע. עקבו אחריי בטיפול נמרץ, ודרך האלקטרודות גילו שמקור האפילפסיה שלי הייתה דיספלסיה בקליפת המוח (cortical dysplasia) – כישלון של המוח להתפתח כראוי ברחם, ולשמחתי שניתן לנתח.

לא ציפיתי לנס למרות שזה בדיוק מה שקרה. לעולם לא היה לי התקף נוסף. זה היה כ״כ מוצלח שהשתמשו בסיפור שלי כדי להכשיר את המומחים העתידיים בתחום אפילפסיה לשנים רבות. אחרי השנה הראשונה ללא התקפים כתבתי מכתב תודה באורך 3 עמודים לכל הצוות הרפואי המדהים שלי – צוות עובדי הניסים שלי.

למרות שכבר אין לי התקפים, עדיין מאוד חשוב לי להעלות את המודעות לאפילפסיה, לחזק ולתמוך בכל מי שמתמודד עם זה, במיוחד ילדים ובני נוער. גייסתי תרומות למען פעילות הארגון לאפילפסיה בטורונטו (Epilepsy Toronto) באמצעות הסיפור האישי שלי, ואפילו הופעתי בהצגה שכתבתי על בסיסו שהפקתי בתיאטרון אף-ברודווי בניו יורק. כיום אני מנחה ליוגה רגישה לטראומה ועוזרת לאנשים מרקעים שונים לייצור בטיחות פנימית, להתחבר ולגלות את גופם מחדש כחלק מתהליך ההחלמה. מבחינתי זו סגירת מעגל במובן שבטיחות פנימית מאוד רלוונטית ובלתי נפרדת להתמודדות באפילפסיה. מאחלת לעמותת איל להמשיך בעבודה החשובה שלכם, ולכל מי שאפילפסיה היא חלק מהחיים שלו הרבה כוח והצלחה בדרכו….ולא פחות מזה, אמונה בניסים.
תודה שקראתם ויום העצמאות שמח!