אפילפסיה בילדים

אפילפסיה בילדים יכולה לחלוף מעצמה, וברוב המקרים ניתן לאזן אותה באמצעות טיפול תרופתי. חשוב לזכור, כי לא כל פרכוס של ילד בהכרח מעיד על אפילפסיה

כ-15,000 ילדים ובני נוער בישראל מתמודדים כיום עם אפילפסיה, מתוכם הרוב (כ-75%) מגיבים יפה לטיפול תרופתי, שולטים בהתקפים באופן מוחלט או סביר ומנהלים חיים רגילים. כמו כן, יש כמה צורות של אפילפסיה המתקשרות רק למצבים בילדות, והן חולפות מעצמן ככל שהילד מתבגר. המחלה עלולה להופיע כבר בחודשי החיים הראשונים עקב שיתוק מוחין, נזק מוחי סביב הלידה, זיהום של רקמת המוח, מום מוחי מולד, או מחלות גנטיות ומטבוליות.

חשוב לדעת, כי לא כל פרכוס של ילד פירושו בהכרח אפילפסיה. ישנם הרבה מצבים בהם עלול להתרחש פרכוס, מבלי שלילד יש אפילפסיה. הדוגמה הנפוצה ביותר היא פרכוסי חום אשר מתרחשים בקרב תינוקות ופעוטות, וברוב המכריע של המקרים חולפים ללא התפתחות של המחלה. בנוסף, לעתים קרובות מתרחשים פרכוסים בעת כל פגיעה זמנית במוח כגון חבלה ואפילו במהלך זיהומים מוחיים, מבלי שמתפתחת אפילפסיה.

התקפים רבים הם אירועים קצרים, שלא ימשיכו לבגרות. התקפים מסוימים נפתרים עם התבגרותם של הילדים, אך קשה לדעת מראש האם הם נעלמו לתמיד.

אבחנת אפילפסיה בילדים נעשית על ידי רופא מומחה בתחום, אשר שומע את תיאור ההתקפים, בודק את הילד ומבצע לפי הצורך בדיקות EEG ו-MRI. לא תמיד ניתן לקבוע שהמחלה קיימת או לחילופין לשלול אותה על הסף על סמך ההתקף הראשון. לעתים, דרוש מעקב רפואי ואפילו חזרה על חלק מהבדיקות על מנת לאשר או לשלול את המחלה.

במידה והתקבלה אבחנה, קיים טיפול תרופתי יעיל ובטוח, אשר מביא לשליטה מוחלטת או סבירה בפרכוסים אצל כ-75% מהמטופלים. הרופא יחליט על סוג התרופות בהתאם לסוג ההתקף של הילד, גיל, תופעות לוואי ונוחות השימוש.
לילדים עם אפילפסיה עמידה לתרופות ניתן לעזור באמצעות טיפולים אחרים, כגון דיאטה קטגונית, השתלת קוצב וגאלי או טיפולים ניתוחיים אחרים.
למרבה הצער, למרות כל האפשרויות הטיפוליות הקיימות, עדיין ישנם מקרים בהם המחלה קשה מאד ולא ניתנת לשליטה. מדובר על מיעוט המקרים של אפילפסיה בילדים.

סוגיות למידה / אקדמיות

אף על פי שהיכולת האינטלקטואלית הכוללת אצל ילדים עם אפילפסיה דומה לאוכלוסיית הילדות הרגילה 7, הם נמצאים בסיכון גבוה יותר לבעיות למידה וללימודים בלימודים גם אצל אנשים עם אינטליגנציה רגילה, דיווחים על חסרים בתחומים ספציפיים הקשורים ליכולות חשיבה ולמידה נפוצים, במיוחד בתחומי הקשב והריכוז, הזיכרון, הכישורים הארגוניים וההישגים הלימודיים .9, אכן, ילדים רבים אינם מתאימים הגדרה בית ספרית של ליקויי למידה, כיוון שכישורי הקריאה, האיות והמתמטיקה שלהם עשויים להיות מפותחים כראוי. עם זאת, יש להם אתגרים משמעותיים ללמידה בשל תחומי החולשה המסוימים שתוארו לעיל.

בעוד שחלק מהילדים הסובלים מאפילפסיה סובלים מבעיות למידה גלובליות (עיכוב התפתחותי) הנגרמות על ידי הפרעות מוחיות נרחבות, לעתים קרובות יותר לילדים אלו יש מגוון בעיות למידה ספציפיות שניתן לייחס לחריגות מוח מוקדית. לדוגמא, ילדים הסובלים מצלקת בחלק האמצעי של האונה הטמפורלית (טרשת נפוצה מזית) עלולים לסבול מבעיות זיכרון שמיעה או חזותית לטווח קצר. גורמים אחרים כמו התקפים, דיכאון ועייפות עשויים לתרום גם לבעיות למידה חולפות. לדוגמא, התקפים ועייפות או בלבול לאחר התקף עלולים לשבש את הלמידה במשך דקות או שעות. למרות שידוע היטב כי התקפים גלויים מפריעים למידה, ישנן עדויות לכך שגם הפרשות אפילפטפורמיות המתרחשות במוח בין התקפים (פעילות בין-חרטית) עלולות לשבש את הלמידה. זה מכונה פגיעה קוגניטיבית חולפת (TCI) .11 לבסוף, במחקר שלנו על קבוצת ילדים עם אפילפסיה מבוקרת בצורה גרועה, ילדים עצמם ציינו לעתים קרובות עייפות כגורם חשוב שהקטין את זמינותם ללמוד בבית הספר. סביר להניח כי שיבושים חולפים אלה בלמידה מהווים הורה ומורה מדווחים כי הביצועים האקדמיים אצל ילדים אלו לעיתים קרובות משתנים מהיום להיום. אסטרטגיות הוראה ולמידה הלוקחות בחשבון את פרופיל הלמידה הדינמי של ילדים אלה, למשל תוכניות אינטנסיביות המשתמשות בטכניקות הוראה חוזרות ונשנות, הן קריטיות להצלחה הלימודית של הילד.

סוגיות רגשיות והתנהגותיות

קשיים רגשיים והתנהגותיים הם גם גבוהים באופן לא פרופורציונלי אצל ילדים עם אפילפסיה. לדוגמא, הפרעות פסיכיאטריות זוהו אצל 34.6% מהילדים עם התקפים לעומת 6.6% בכלל האוכלוסייה ו- 11.6% בקרב ילדים עם מחלות כרוניות אחרות. חלק מהקשיים הרגשיים וההתנהגותיים הנפוצים יותר בקרב ילדים אלה כוללים חרדה מוגברת, דיכאון, עצבנות, היפראקטיביות, תוקפנות, ובמקרים מסוימים, תקופות זעם לא רציונליות. במחקר עדכני 3 של התנהגות בילדים בששת החודשים שקדמו להתקף מוכר ראשון, 24.6% מהילדים היו בעלי שיעורי התנהגות גבוהים מהצפוי (במיוחד קשיי קשב). ממצא זה מרמז כי אפילפסיה היא הפרעה מורכבת יותר שעלולה להתבטא בהפרעות התנהגות, כמו גם בהתקפים.

אצל חלק קטן מהילדים הללו, תוקפנות מילולית או התנהגותית עלולה להתרחש באופן ספונטני ללא פרובוקציה מינימלית או ללא. יש מחסור במחקר שבדק תוקפנות ספונטנית לסירוגין אצל ילדים עם אפילפסיה והמנגנונים העומדים בבסיס התוקפנות בקרב ילדים אלה אינם מובנים היטב. Aicardi 13 הציע מנגנון סיבתי אחד להפרעות התנהגותיות בכך שהוא מציע כי הפרשות אפילפטפורמיות במוח עלולות לייצר חוסר ארגון של תפקוד המוח המשפיע על ההתנהגות. מחברי מאמר אחר 14 מציעים כי תוקפנות התנהגותית עשויה להיות כתוצאה מאזורים חריגים מסוימים במוח המייצרים פעילות אפילפטית או עלול להחמיר על ידי השפעות הטיפול התרופתי נגד אפילפסיה.

הורים רבים במסגרת הקלינית שלנו מתארים מגוון תרחישים בהם הם צפו בשינויים במצב הרוח של ילדם המלווים בתוקפנות מוגברת. התלונה המצוטטת בתדירות הגבוהה ביותר היא כי הקדמה או מינון גבוה של תרופות אנטי אפילפטיות מסוימות חופפות לשינויים התנהגותיים הכוללים עצבנות, תוקפנות מילולית או אפילו פיזית. לדוגמה, זה עשוי להיות בצורה של ילד צעיר שפוגע בילדים אחרים. אם תופעות הלוואי ההתנהגותיות אינן נסבלות, ייתכן שיהיה צורך בהפחתה או הפסקת הטיפול בתרופות אנטי-אפילפטיות. שנית, שינויים התנהגותיים, כמו עצבנות מוגברת ותוקפנות מילולית או פיזית, מבשרים לרוב על הופעת התקף. שינויים התנהגותיים אלה יכולים להתרחש דקות עד ימים לפני התקף. במהלך תקופה זו, טריגרים (גירויים) מסוימים עשויים לגרות את הילד עוד יותר, לייצר תסכול מוגבר או תוקפנות. לכן, זה יכול להיות זהיר להפחית גירוי יתר במסגרת בית הספר בתקופה זו, למשל הפחתה בעומס האקדמי. התרחיש השלישי כולל קבוצה קטנה יותר של ילדים החווים התפרצויות פתאומיות של תוקפנות מילולית או פיזית. ילדים אלה מציבים אתגרים מיוחדים בפני המשפחה, בית הספר ובעלי מקצוע בתחום הבריאות.

באופן אופייני, פרק ההתנהגות התוקפנית עשוי להופיע עם פרובוקציה מינימלית או ללא יכול להימשך זמן מה. התצפיות הקליניות שלנו, כמו גם שיחות עם ילדים, הורים ומורים מצביעים על מסלול לתוקפנות מילולית או פיזית אפיזודית. נראה שהילד תופס סיטואציה מסוימת כמזיק. לדוגמא, חלק מהילדים עם אפילפסיה עשויים להיות בעלי שמיעה רגישה מאוד. רעשים חזקים או מספר מבלבל של רעשים בכיתה עשויים להניע התנהגות נפץ. ברגע שהטריגר מעורר תחושה זועמת, קשה לילדים אלה ‘לשים על הבלמים’. זה לא שהם ‘לא’ ישלטו על התוקפנות שלהם, אלא ילדים אומרים לנו שהם ‘לא יכולים’ לשלוט בהתפרצויות התוקפניות. הורים מדווחים כי ילדים חווים לעתים קרובות חרטה בעקבות התפרצות תוקפנית. לעתים קרובות הם מצרים את עצמם, למשל באומרם, “אני אדם רע”. התערבויות המתמקדות בהסרה מיידית של הגירוי / ההדק, או בהוצאת הילד מהגירוי, יכולות לפעמים להפיץ את כעסן והתפרצותן. הניסיון שלנו הוא שילדים אלה אינם מגיבים לאסטרטגיות סטנדרטיות של ניהול התנהגות או לריסון בלבד. במקום זאת ניתן להציב שילוב של אסטרטגיות, כולל הערכה ומעקב על ידי פסיכיאטריה, והתערבויות כגון תרופות פסיכוטרופיות ו / או טיפול התנהגותי אינטנסיבי.

עניינים חברתיים

השתתפות בפעילות גופנית ומעורבות חברתית עם בני גילם חשובה במיוחד במהלך התפתחות הילדות. אולם בשיחותינו עם משפחות של ילדים עם אפילפסיה, אנו שומעים לעיתים קרובות כי התקפים, והבעיות המשניות הנלוות אליהם, מוציאים לעתים קרובות ילדים מהשתתפות מלאה בחוויות לימודיות, בילויים וחברתיות. הדאגה לביטחון הילד עשויה להוביל להגבלת הפעילות הרגילה בבית הספר, שרוב הילדים רואים כמובנת מאליה. זה מגביר את תחושת הבידוד החברתי של הילד. בידוד מחוויות הלמידה החברתיות החשובות הללו משפר עוד יותר את התפיסה השלילית של העצמי, כשהוא מודיע לילד שהוא “לא נורמלי” בזמן החיים כשהוא “נורמלי”, ולא “שונה” מוערך מאוד. חשוב שההורים יתמכו בתמיכה נוספת בבית הספר כדי להקל על השתתפות הילד בפעילויות בבית הספר (למשל מגרש משחקים, חדר כושר) המאפשרים אינטראקציה עם ילדים אחרים. המעורבות בפעילויות בבית הספר היא חשובה ביותר לטיפוח תחושת רווחה רגשית וכן לקידום התפתחות חברתית ופיזית.

מבחינה פרקטית, הסטיגמה הקשורה לאפילפסיה, וחוסר הרגישות של אחרים, הם גם גורמי לחץ המשפיעים על התגובות ההתנהגותיות הרגשיות וההסתגלותיות אצל ילדים אלה. הניסיון שלנו הוא שרבים מהילדים איתם אנו באים במגע אינם נכללים בפעילות עם חברי הכיתה; התגרה ובריונית; ולעתים מושעה מבית הספר בגלל בעיות התנהגותיות. גורמים אלה מחזקים עוד יותר את השקפתו השלילית של הילד לגבי עצמו ומרחיקים את הילד מהחוויות החברתיות והלמידיות הרגילות המקדמות הערכה עצמית והתפתחות חברתית תקינה.

דילוג לתוכן