סאשה רוז'ובסקי - מתנדב במרכז המידע
היי! אני סשה, מתנדב במוקד הפניות של עמותת איל כבר כשלוש שנים. אבל שלוש שנים זה רק מספר. בתחושה האישית שלי, אני חלק מהעמותה כבר רוב חיי. כנראה שככה זה כשמוצאים מקום שמרגיש כמו בית.
מה הוביל אותך להתנדב דווקא בעמותת איל?
אחרי שחליתי באפילפסיה, מצאתי את עצמי עם אינספור שאלות. איך ממשיכים לחיות לצד המחלה? איך חוזרים לחיים ה"רגילים"? איך מתמודדים עם כל השינויים, החששות וחוסר הוודאות?
חיפשתי תשובות במקומות שונים, אבל אף מסגרת או מוסד לא הצליחו לתת לי את מה שבאמת הייתי צריך. את התשובות, ובעיקר את ההבנה וההקשבה, מצאתי בעמותת איל.
אחרי שפניתי למוקד, הרגשתי צורך להחזיר משהו מהטוב שקיבלתי. עם הזמן הבנתי שההתנדבות היא גם הזדמנות לעזור לאחרים לא לעבור לבד את מה שאני עברתי, ולנסות לחסוך מהם לפחות חלק מהקשיים, התסכולים ותחושת חוסר האונים שמלווים לא פעם את ההתמודדות עם המחלה.
מאיפה אתה שואב את האנרגיה או ההשראה?
בשבילי, ההתנדבות היא ביטוי מאוד מוחשי לאמירה מהמשנה, במסכת סנהדרין: "כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא."
אני לא מתיימר להציל עולמות, אבל אם הצלחתי בשיחה אחת להקל על מישהו, להפיג קצת פחד, לתת תקווה או פשוט לגרום לאדם להרגיש שהוא לא לבד, מבחינתי עשיתי משהו משמעותי. וזה מה שנותן לי כוח להמשיך.
איזה חיזוק או טיפ היית רוצה לתת למי שמתמודד עם אפילפסיה, או לבני המשפחה שלו?
קודם כול, אתם לא לבד!
הרפואה מתקדמת כל הזמן, ואיתה גם האפשרויות לטיפול ולשיפור איכות החיים. אבל לא פחות חשוב לזכור שיש סביבכם אנשים שמוכנים להקשיב, לתמוך ולעזור.
היום יש הרבה יותר ידע, כלים ואפשרויות שמאפשרים לאנשים עם אפילפסיה לנהל חיים מלאים, משמעותיים, ובמקרים רבים גם כמעט רגילים.
אל תפחדו לשאול, לבקש עזרה ולחפש את הדרך שמתאימה לכם. לא חייבים להתמודד עם הכול לבד.
מה היית רוצה שידעו על חולי אפילפסיה?
פשוט תדברו איתנו. תשאלו, תקשיבו, תכירו.
אפילפסיה היא לא מחלה שנראית אותו הדבר אצל כולם. לכל אדם יש את סוג האפילפסיה שלו, את ההתמודדויות שלו ואת הניואנסים הקטנים שמייחדים את החיים שלו עם המחלה.
אז שימו לרגע בצד את כל מה שקראתם או שמעתם על אפילפסיה, ואל תמהרו להסיק מסקנות. מאחורי האבחנה יש קודם כול בן אדם, עם סיפור אישי, רצונות, חלומות וחיים שלמים שלא מסתכמים במחלה.
מה הדבר הכי משמעותי או מרגש שקרה לך בהתנדבות?
קשה לי לבחור מקרה אחד. באמת. כל שיחה במוקד היא עולם בפני עצמו, וכל אדם שמתקשר מביא איתו סיפור אחר.
לפעמים זו שיחה עם מישהו שרק אובחן והוא מפחד, לפעמים עם בן משפחה שמרגיש אבוד, ולפעמים עם אדם שחי עם אפילפסיה כבר שנים ופשוט צריך שמישהו יקשיב לו.
בשבילי, להיות אוזן קשבת זה הרבה מעבר למתן מידע או תשובות. זה להתרגש מחדש בכל פעם, לחזק מישהו אחר, ולא פעם גם לצאת מהשיחה מחוזק בעצמי.
וזה אולי הדבר הכי יפה בהתנדבות הזו: אתה בא כדי לעזור לאחרים, ומגלה שגם הם נותנים לך המון בחזרה.